סיפורי חיים - עוז אטל

 בס”ד שלום לכם חביביי מה שלומכם? אני אשמח מאוד לשתף בחוויותיי מתא הלחץ באסף הרופא. המטרה העיקרית בתא הלחץ: חיבור/חידוש האזורים הפגועים אצלי במוח , על ידי שהייה במקום בלחץ אוויר גבוה ( 2 אטמוספרות,מדמה כאילו אתה נמצא במקום נמוך מאוד מתחת למים ), עם חמצן בריכוז גבוה. זה מחדש תאים, ועוזר לכל מיני מחלות. החברה היית די קבועה(כלומר אותם מטופלים),הגעתי לשם עם  אחד מהוריי כל פעם, כל יום במשך 60 יום.  חלק מהמטופלים עזרו לי לתרגל ,וחלקם סתם באו איתי בדין ודברים, חלקם נתנו רעיונות  לשיקום. בעיקר, כולם נהיו חברים של כולם, ומאוד נהינהתי מהחברה ומהאוירה! בתוצאה, רואים באמאראיי שהרבה תאים התחדשו והתחזקו אצלי. לא כל כך ראינו בפועל את השינוי, אבל עכשיו מבחינים בהתקדמות.

בס”ד שלום לכם חביביי אני הייתי שמח לספר לכם על”יקיר ירושלים”  חיים מזרחי ז"ל הוא היה דמות ששאבתי ממנה הרבה וזכיתי להכירו  הודות לנכדו ניסים שהיה איתי בגן קרן ניסים היה ילד עם פיגור קל שהיה איתי באותו הגן שהרבה פעמים בשבתות, או בימי חול, הוא היה בא אליי עם  ואני הייתי הולך לבקר אותו בבית של סבא שלו .  שניהם היו חביבים נורא , בין היתר הודות לחינוך אותו ספג ניסים בבית סבו . חיים ז”ל הוא יקיר ירושלים, שהמקצוע שלו היה סטט . הוא תמיד הזכיר לי את השיר ”ברחובינו הצר” הודות לכל סיפוריו מעוררי ההשתאות על בניית עיר הקודש, ירושלים! . אני אוהב את העיר שלי ירושלים אז אני מאחל לכולכם יום ירושלים שמח!

בס”ד שלום לכם חביביי אני אשמח לשתף אתכם בעד כמה הצלחתי ”לאכזב” את אמא שלי , בכך שניהלתי שיחות מתאימות בזמן שאספנו את הסדים שלי אחרי שהם עברו שיפוץ רציני למי שלא הבחין בעובדה המזעזעת אני אקצר: בכל תחילת שיחה אני צריך לדעת את השם של בן זוגי לפיטפוט  שזה קצת מקטין אבל מנגד מאוד מסקרן הצלחתי להתאפק בזמן שהותינו באלי”ן, שזה  שיפור אשר ”לא יסולא מפז”. דיברתי לעניין, התעניינתי בהם, והם השיבו לי את חיבתם. אז למה אמא התאכזבה אתם שואלים? מכיון  שאז אמא שלי הבינה שאני כל הזמן התלתי באנשים, שאני מסוגל לשנות את התנהגותי. אני מסוגל להתעניין באחר, מסוגל לנהל שיח תואם, שיחה בוגרת ולא להתקרבן. אבל באמת אני עדיין מניפולטיבי וזה גורם לי לבקש דברים לנהל שיח ילדותי, ומרחיק אותי מאנשים ממני. היה לי חשוב לפרוק את זה מהלב שלי, בתפילה שהשינוי הזה לא יהיה חד פעמי. מקווה שהנכם בטובד וניפגש שוב בקרוב

בס”ד שלום לכם חביביי אני אשמח לשתף אתכם בעד כמה ביה”ס הישיבתי ת(ו)מך בי לאורך השנים. הרבה רבנים מקרית נוער ביקרו אותי בביה”ח ,בטיפול נמרץ ואחר כך באלין. למשל הרב דורון בוק, שהיה המחנך שלי  היה מגיע לבקר אותי עם חברים מהשכבה שלי *בכל שבוע* .  סיפרתי כבר על הרב מדמוני שלימד אותי לשון כל שבוע בבית החולים. הם עשו לי מסיבת בר מצוה. בכל כך הרבה דרכים הם חגגו לי .בהנחת החפילין,באירוע בר מצווה במוצא”ש חיי שרה. הם לא חסכו מאמצים בשביל השמחה. אירגנו הסעות לכל התלמידים ,אירגנו מסיבה מהסרטים,אירגנו קלידן, כיבוד כיד המלך וכו’ וכו’  כל זה כשאני על כסא גלגלים בקושי מגיב... גם אני אשמח להדגיש את האירועים הנוספים (חלקם) כמו למשל: בסוכות אירגנו שיבואו לסוכתינו הרבה אנשים מקרית נוער לשמחת בית השואה. הגיעו רבנים, תלמידים, רקדו,  שרו, ועשו שמח. לסיכום האירוע, שאלו אותי " איך היה?" ותשובתי בכתב (עוד לא דיברתי אז)היתה ב3 אותיות: כיף... ביום ההולדת של גיל 15/16 הם אירגנו לי מסיבת הפתעה מהסרטים  הם הביאו לי מחזיקי מפתחות רבים עם תמונות שלהם ושל הרבנים ועם ברכות להחלמה מהירה. בקיצור מאוד...